חבר שלי מנהל מפעל גדול לעיבוד אלומיניום. במשך כשישה חודשים הוא היה מודאג מאוד בגלל תהליך העיבוד של החומרים. המצב היה גרוע מאוד – חלקים מסוימים של החומרים יצאו שרופים ובעלי צבע לא אחיד, בעוד שחלקים אחרים לא עברו את תהליך העיבוד כראוי. האבקה לא הצליחה להידבק לחומרים. הוא עמד מול ערימה של חומרים חסרי תועלת, ולא הבין למה. הבעיה הייתה שהוא השתמש בתנורים רגילים. תנורים אלו תלויים באוויר חם, אך האוויר הוא חסר יעילות – הוא יוצר “אזורים מתים”, בעיקר כשמדובר בצורות מורכבות. החום לא מצליח להגיע לחלקים העמוקים של החומרים. כשבדקנו את הנתונים, גילינו שהטמפרטורה השתנתה ב-15°C בין שני חלקים של אותו חומר. זו פער עצום. לכן, ויתרנו על השימוש באוויר והחלטנו להשתמש במערכת קרינה אינפרא-אדומה. במקום לנסות להזרים אוויר חם, קרינת האינפרא-אדום חודרת ישירות דרך האבקה ופוגעת באלומיניום עצמו. בעצם, זה הופך את המתכת למקור חום בפני עצמה. זו שיטה שונה לחלוטין. לא השתמשנו סתם בנורות – השתמשנו בנורות קוורץ בעלות צפיפות גבוהה, וויסגנו את ההספק שלהן כך שהחום יהיה אחיד לאורך כל המסלול של החומרים. חילקנו את המסלול לארבעה אזורים נפרדים, כך שיכולנו לשלוט בעוצמת החום בכל אזור בנפרד. בנוסף, הנורות האלו פועלות מהר מאוד – הן מגיעות לטמפרטורה המבוקשת תוך שניות בלבד. כך אין צורך לבזבז שעה בכל בוקר על המתנה שהתנור יתחמם. אבל זה לא היה פשוט כל כך. אי אפשר פשוט להכניס נורות אינפרא-אדום לתנור ישן בלי תכנון. צפיפות החום גבוהה מאוד. אם האוורור לא יהיה מספיק טוב, החום עלול להרוס את המסלולים שעליהם עוברים החומרים או את גוף התנור עצמו. היינו צריכים לחזק את המעטפת המחזירה את האנרגיה חזרה אל החומרים, כדי ששאר המכונה יישאר קר. לאחר שכל זה סודר, האזורים הקרים נעלמו. כל החומרים יצאו אחידים. לא היה יותר צורך בניחושים, לא היה יותר צבע לא אחיד, ובוודאי שלא היו יותר חומרים חסרי תועלת.